מוקדש לחנן

השיחה מועברת למענה הקולי
בזאת הסרתי אחריות, אין סוף להקלה
עכשיו הכדור אצלו ותורי לנוח, להפסיק לרוץ
הוא צריך לצאת להתקפה, לחשוב על טקטיקה
אני יכולה לחזור להגנה.
עומר קורא לי לעמוד על ידו
עזבי אותך שטויות הוא מתריס בואי תעמדי איתי בשער
אז אני חוזרת, סמוקת לחיים מהמאמץ, להנות מהשמש הנעימה שזורחת רק על חצי המגרש שלנו
כולי מזיעה
בצעדים גסים רחבים ולא נשיים
עם מעט תחושת ניצחון (גם לא נשית במיוחד)
אני חוזרת לעמדת ההגנה, וזה כבר מאוד נשי מצידי, מחכה שהכדור יבוא אלי.

אני בדרך לחוות גבינה באמצע שום מקום בארצות הברית

לא ממש שום מקום, בערך רבע שעה נסיעה מעיירה עם גלידריה שאפשר למצוא בה קינוח בימי שני וחמישי. אז לפחות יומיים בשבוע זו חווה עם אפשרויות יציאה. אבל שאר ימות השבוע זה יהיה רק אני והפרות.

אמרו לי גם ששרים בחווה הזו. כלומר, יושבים במעגל סביב עצמינו ופוצחים ברינונים לעצים לאוויר ולשמים, לאנשים, לאהבה, לעלים שנושרים מהעץ.

—

התחלתי את הפוסט הזה לפני יותר מחודש, בדרכי ל’חוות הגבינה’. מצחיק להסתכל אחורה ולנסות להיזכר מה חשבתי כשהמילים שלעיל נכתבו. אין לי מושג. יש לי דיסאסוציאציה כל כך חזקה לרוב הדברים שאני כותבת, במיוחד לאלו העוסקים בפחד וברגשות אפלים. בכללי אני יודעת שאני נוטה ליפות אירועים שהיו, להפוך הכל לטוב ונחמד. לגמרי נמחקות מזכרוני תמונות של כאב או חשש ונשאר בי רק הטעם הטוב.
מעניין להבין מאיפה זה נובע. הא

—

*לא בערבה, ביער, אבל יש אחו..
ועכשיו כבר עברתי תשעה חודשים ב’חוות הגבינה’, אני בדרך הביתה. כל כך לא רציתי לעזוב את החווה, היה לי טוב שם.
מה היה טוב?
1. היה מרווח – נדלן זה לא אישיו. לא נדרשתי לחשוב איך לייעל כל פינה בבית לאזור ישיבה מסוגנן, ואפילו אם הייתי רוצה, לא הייתי עומדת במשימה. בדירת שותפות יכלתי להסתובב ערומה שעות בלי שאף אחד יבחין כי יש לכל אחת שירותים של עצמה. אתם יודעים איזו פריבילגיה זו להתייבש לפני שמתלבשים? ועוד לעשות את זה בלי שיטות.
2. מלא דמיון – באמריקה אני לא גבוהה יותר מכל הנשים, אני לא מנומסת יותר מכל הסובבים, העיניים הכחולות שלי לא שונות בנוף. אני בגודל הנכון וחלק מתחרות הקיום במרחב הציבורי. כשאת מוגדרת כאחת ששונה, אף אחד לא מתחרה נגדך, אף אחד לא מקנא בך, את לא נספרת. כשאת שווה, דומה, קשורה, החברה בוחנת אותך באותם קריטריונים ויש לך חלק בקהילה.
3. אמרו לי שאני יפה – מלא פעמים. אמרו שיש לי עיניים נוצצות, שיער יפה, קול ערב. דמיינו לכם, בחיים לא אמרו לי ברצינות להמשיך לשיר ובחווה התחננו שלא אפסיק. הצניעות שלי התעופפה מהחלון ביום שבו אמרו לי שיש לי: Forever Beauty. לכו תבינו
4. שרנו כל הזמן – בעבודה התנגנו שירים, אינסוף פלייליסטים בספוטיפיי. כל בוקר במפגש היומי בחרנו שיר וזייפנו יחד בלי בושה. ימי שלישי מקודשים על ידי ערבי שירה בציבור. סאם על הגיטרה, פורט ג’אז בלי רחמים; רפאל המלאך מלטף קלידי פסנתר, חצי כנף הממריאה לגבהים רמים; מייגן היפייפיה בקול בס מחמם, עוטפת אותי בחיבוק אימהי, מזמינה לבנות אצלה בית.
5. הייתי שונה – טוב אולי אסתור את עצמי, אבל להיות שונה נותן פריבילגיה לעשות שטויות בלי להסביר. להיות מעניינת בלי לנסות. לשפוט אחרים גם אם ככה זה אצלינו – כי הם לא יודעים שככה זה גם אצלינו.
6. פשוט שם – בכל מקום יש פוליטיקות, יש מקובלים, יש נידחים ומוחרמים. אבל בסופו של דבר מדובר בעבודת כפיים. אלה חוזרת בערב עם בוץ בציפורניים, קובי מריח כמו חרא של פרות, ונתן, המושלם בכל דבר שינסה, שוכח את הלחם בתנור וצריך להתחיל מחדש. מגדלים חסה, יש יותר תמימות מחסה?
7. יש שם עונות – לא רק קיץ לעומת גשם. היה שם עונת קטיף התפוחים, עונת השלכת, עונת הקור. עונת השלג. עונת הקור הנוראי יותר. עונת התקווה. עונה של ביצבוצי ירוק. הכל ירוק. עונה של עוד יותר הכל ירוק. אביב. גשם. שתילה, קציר, קיץ, קץ השנה, מלא שחיה.

היה המון אהבה. אנשים היו מוכנים לתת אותה, פתוחים לקבל אותה ומסוגלים להכיל כל כך הרבה

תודה להם , תודה לחוות הגבינות

על בסיס סיפור ‘שבעת הקבצנים’, לר’ נחמן מברסלב

יֵשׁ הַר, וְעַל הָהָר עוֹמֵד אֶבֶן, וּמִן הָאֶבֶן יוֹצֵא מַעְיָן

וְזֶה הָהָר עִם הָאֶבֶן וְהַמַּעְיָן הַנַּ”ל עוֹמֵד בְּקָצֶה אֶחָד שֶׁל הָעוֹלָם
וְזֶה הַלֵּב שֶׁל הָעוֹלָם עוֹמֵד בְּקָצֶה אַחֵר שֶׁל הָעוֹלָם
וְזֶה הַלֵּב הַנַּ”ל עוֹמֵד כְּנֶגֶד הַמַּעְיָן הַנַּ”ל מאז שהוא זוכר את עצמו. תמיד ידע שלשם ישאף כשיגדל, ובעצם גם לפני שיגדל. מאז ומתמיד חשב וכסף ודמיין וחלם על זה. זה היה נתון מבחינתו, זו הייתה הציפייה ממנו
וְכוֹסֵף וּמִשְׁתּוֹקֵק תָּמִיד מְאד מְאד לָבוֹא אֶל אוֹתוֹ הַמַּעְיָן
בְּהִשְׁתּוֹקְקוּת גָּדוֹל מְאד מְאד וְצוֹעֵק מְאד לָבוֹא אֶל אוֹתוֹ הַמַּעְיָן
ולא עוזר שאמא רוצה שהלב יתקדם כבר, וסבתא לוחצת כשמגיעים לבקר בקידוש בשישי. והיא תמיד שואלת מול כולם וזה כל כך מביך את הלב כל פעם.
וְגַם זֶה הַמַּעְיָן מִשְׁתּוֹקֵק אֵלָיו אבל זה פחות רלוונטי, כי הלב בכלל לא יודע.
וְזֶה הַלֵּב, יֵשׁ לוֹ שְׁתֵּי חֲלִישׁוּת
אַחַת כִּי הַחַמָּה רוֹדֶפֶת אוֹתוֹ וְשׂוֹרֶפֶת אוֹתוֹ וחם לו ואיזה שיזוף יפה היא עושה לו כשהוא יושב בחוף בבוגרשוב בבגד ים החדש, אז למה לא לשבת עוד קצת. כי איזה כיף זה ענבים ומגבות ואבטיח עם קצת חול והתחושה שהעולם עומד ושהזמן לא זז עד שכבר עובר כל הקיץ.
וַחֲלִישׁוּת הַשְּׁנִיָּה יֵשׁ לוֹ לְהַלֵּב
מִן גּדֶל הַהִשְׁתּוֹקְקוּת וְהַגַּעְגּוּעִים, שֶׁהוּא מִתְגַּעְגֵּעַ וְכוֹסֵף תָּמִיד וּמִשְׁתּוֹקֵק מְאד, בִּכְלוֹת הַנֶּפֶשׁ, אֶל אוֹתוֹ הַמַּעְיָן וְצוֹעֵק וְכוּ’ כַּנַּ”ל  ונגמר לו הקול, הלב צרוד לחלוטין ולא רק מהצעקות. הוא גם בכה בלילה ועכשיו כל הכרית רטובה. בהתחלה הוא חשב שזה בכי על המעיין אבל אז גילה שיש עוד משהו בתוך הכאב. הגעגועים מתערבלים בבכי של עצבות, כאב על הכישלונות שלו ועל ההצלחות שאינן שלו.
כִּי הוּא עוֹמֵד תָּמִיד כְּנֶגֶד הַמַּעְיָן הַנַּ”ל, וְצוֹעֵק וּמִשְׁתּוֹקֵק אֵלָיו מְאד כַּנַּ”ל
וּכְשֶׁצָּרִיךְ לָנוּחַ קְצָת, שֶׁיִּהְיֶה לוֹ אֲרִיכַת הָרוּחַ קְצָת, [שֶׁקּוֹרִין נשימת רווחה] אותו הרגע שנגמר האוויר בין יבבה ליבבה והעולם נהיה שקט לרגע. שתיקה נוראה של חנק, חוסר אונים, כי אפילו לבכות את כבר לא מצליחה
אֲזַי בָּא צִפּוֹר גָּדוֹל וּפוֹרֵשׂ כְּנָפָיו עָלָיו, וּמֵגֵן עָלָיו מִן הַחַמָּה (ד”א, מזכיר את שר הטבעות קצת, לא? – ב”ר)
וְאָז יֵשׁ לוֹ נַיְחָא קְצָת
וְגַם אָז, בִּשְׁעַת נַיְחָא, הוּא מִסְתַּכֵּל גַּם כֵּן כְּנֶגֶד הַמַּעְיָן וּמִתְגַּעְגֵּעַ אֵלָיו ובלי הלהט וההיסטריה, אחרי שהשתלט על השריפה הלהבה עוד בוערת. אבל הפעם ניתן להתקרב, ולאט לאט הבעירה תחמם ותחמם
אַךְ מֵאַחַר שֶׁהוּא מִתְגַּעְגֵּעַ אֵלָיו כָּל כָּךְ, מִפְּנֵי מָה אֵינוֹ הוֹלֵךְ אֶל הַמַּעְיָן? למה הוא לא קופץ על ההזדמנות ומנצל את את זה לטובתו? יש באמת סיבה טובה כי
אַךְ כְּשֶׁרוֹצֶה לֵילֵךְ וּלְהִתְקָרֵב אֶל הָהָר
אֲזַי אֵינוֹ רוֹאֶה הַשִּׁפּוּעַ, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִסְתַּכֵּל עַל הַמַּעְיָן ומרוב מאמצים כבר שכח את המטרה
וְאִם לא יִסְתַּכֵּל עַל הַמַּעְיָן אֲזַי תֵּצֵא נַפְשׁוֹ כי מה הקטע?! לעלות בשביל המעיין, כדי להיות קשור למעיין, להיות קרוב, וכל מה שהוא רואה זה הר מסכן?
כִּי עִקַּר חִיּוּתוֹ הוּא מִן הַמַּעְיָן
וּכְשֶׁעוֹמֵד כְּנֶגֶד הָהָר אֲזַי הוּא רוֹאֶה ראשׁ הַשִּׁפּוּעַ שֶׁל הָהָר, שֶׁשָּׁם עוֹמֵד הַמַּעְיָן
אֲבָל תֵּכֶף כְּשֶׁיֵּלֵךְ וְיִתְקָרֵב אֶל הָהָר
אֲזַי נֶעְלַם מֵעֵינָיו ראשׁ הַשִּׁפּוּעַ, [וְזֶה מוּבָן בְּחוּשׁ] אוך, כמה שזה מובן בחוש. מי לא מכירה את היופי של החלום כשהוא רחוק, כשהוא בלתי אפשרי, ואת הסלידה בגילוי שאני כבר מממשת אותו. ריקוד הוא מהמם עד שאת לומדת את הצעדים. ובמיוחד אם צריך להשקיע בשביל זה ולגלות שיש מחיר, שצריך להזיע.
וַאֲזַי אֵינוֹ יָכוֹל לִרְאוֹת אֶת הַמַּעְיָן ולמה להשקיע כל כך? עדיף כבר לוותר לגמרי
וַאֲזַי תֵּצֵא נַפְשׁוֹ, חַס וְשָׁלוֹם
וּכְשֶׁזֶּה הַלֵּב הָיָה מִסְתַּלֵּק, חַס וְשָׁלוֹם
אֲזַי יִתְבַּטֵּל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ
כִּי הַלֵּב הוּא הַחִיּוּת שֶׁל כָּל דָּבָר
וּבְוַדַּאי אֵין קִיּוּם בְּלא לֵב
וְעַל כֵּן אֵינוֹ יָכוֹל לֵילֵךְ אֶל הַמַּעְיָן אתם מבינים עכשיו למה אי אפשר לו לאף אחד לפעול למען רצונו? זו חס ושלום אינה עצלנות אלא הכרח בעלמא.
נשאר לו רַק עוֹמֵד כְּנֶגְדּוֹ, וּמִתְגַּעְגֵּעַ וְצוֹעֵק כַּנַּ”ל
וְזֶה הַמַּעְיָן אֵין לוֹ זְמַן
כִּי זֶה הַמַּעְיָן אֵינוֹ בְּתוֹךְ הַזְּמַן כְּלָל ברור שלא, המעיין כל כך קיים, הוא אינו בר חלוף הרי המעיין ניתן למשה בסיני.
אַךְ עִקַּר הַזְּמַן שֶׁל הַמַּעְיָן
הוּא רַק מַה שֶּׁהַלֵּב נוֹתֵן לוֹ בְּמַתָּנָה יוֹם אֶחָד
וּכְשֶׁמַּגִּיעַ הַיּוֹם לִהְיוֹת נִגְמָר וְנִפְסָק
וַאֲזַי כְּשֶׁיֻּגְמַר הַיּוֹם לא יִהְיֶה זְמַן לְהַמַּעְיָן וְיִסְתַּלֵּק, חַס וְשָׁלוֹם אבל זה באמת קרה בטעות פשוט לא שמתי לב ולרגע לא הסתכלתי והזמן רץ לו בלי לשאול אותי בכלל, והופס נגמרה השנה
וַאֲזַי יִסְתַּלֵּק הַלֵּב, חַס וְשָׁלוֹם כַּנַּ”ל

יהי רצון מלפניך אלוקי העבודה והמנוחה
שנזכה לקיץ טוב, בין בים בין בהר
שנלמד להינות מהחיים תוך כדי ולא לוותר רק בגלל שקשה
כי אם לא נאהב את הדרך, היש טעם לצעוד למעיין

רועינו אבינו, הוליכינו בשביל הטוב

אחרי המון זמן שלא הצלחתי לכתוב הסתכלתי שוב על הפוסט הראשון. פוסט שנכתב בחיוך, ברצינות ומלא בהבטחות. אחת ההבטחות היתה לכתוב גם דברים שחשבתי עליהם ממזמן וכבר הספקתי לחלוק עם כל מי שלידי ומוכן להקשיב ליותר מארבע שניות. אז הנה גם בפניכם אפרוש את תורתי.

נתחיל מעניין הצפרדעים.
לפני כמה שנים שכנים שלנו עברו דירה. הם היו יחסית חברים שלנו רק, שלצערה של אימי, היתה להם חתולה שתמיד נכנסה ויצאה מהבית שלהם והסתובבה בחצר המשותפת של הבניין.
כשהם עזבו, החתול כמובן נסע איתם אבל מסתבר שחתולות לא אוהבות שינויים, ואחרי יומיים החיה ברחה מהבית החדש. המשפחה חיפשה באטרף כמה שבועות, ודקה לפני שהם ויתרו ראינו חתול מסכן כזה מסתובב בחצר של הבניין, חסר אונים, מיילל ביבבות קורעות לב. התקשרנו למשפחה, והודענו להם על הבשורה המשמחת. לא שחשבנו שהיא שלהם, רק קיווינו שהם יסתפקו בה וכך נוריד שתי ציפורים במכה: גם החתולה תעוף לנו מהחצר וגם הם יפסיקו לחפש נואשות אחר החתול האבוד.
ברגע שהם חנו ויצאו מהמכונית לכיוון החצר החתולה רצה בחיבה לחיכו (עם כמה שחתולה יכולה להפגין חיבה) והאח הקטן, תומר, התחיל לבכות משמחה.
אני הייתי בשוק, לא האמנתי שמישהו יכול באמת להבחין בין חתול אחד לחבירו בלי שום סימן מובהק, בלי איזה אוזן מעוותת או כתמים תלת-צבעיים. במיוחד כשמדובר בחתול כחוש שאיבד את עינו וחצי ממסת גופו בשבועות שעברו מאז שראית אותו בפעם האחרונה. אבל הם טענו שכן. יותר מזה, הבת שלהם נעלבה כששאלתי איך הם יודעים בוודאות שזו החתולה שלהם, שזו טופי. “מהזת’ומרת?” היא הסתכלה עלי במבט מושמם, “אני מזהה אותה, זה כמו לשאול איך את מזהה את אחותך”.
ומשם כל הזמן מתגלגל לי הרעיון, אולי יש הבדלים משמעותיים בין כל דבר שמבחוץ נראה זהה. כל הצפרדעים נראים אותו דבר, אבל אולי כשאת צפרדעה שמחכה לצפרדע חלומותייך את יודעת להבדיל בין ההוא השמן לבין האחד עם הכתם ממש על קצה הרגל, והצפרדע האחד הנחמד בכלל מיוחד במינו.
מיוחד במינו, מינו דייקא.
כי להיות מיוחד באופן אינטר- דיסיפלינרי זה פשוט קשה מדי, על גבול הבלתי אפשרי.
תחשבי על האישה התאילנדית הכי יפה שבעולם, או לפחות תחפשו אותה בגוגל
עכשיו תחפשו את אשתו של מלך תאילנד – אתם מצליחים להבדיל? אני לא מתכוונת לזלזל חלילה במיס תאילנד, אבל מבחוץ פשוט אי אפשר להבדיל, לשים לב לניואנסים. תחשבי כמה את שונה מאחותך, אתן ממש הפוכות אבל כולם רק אומרים כמה אתן דומות. כי מבחוץ דברים ממש דומים
מבחוץ הכל נראה הומוגני, ההר נראה אחיד בצבעו, ורק כשאת חוצה את העמק את רואה שיש חלקות אדמה בגוונים שונים, אפילו צבעים הפוכים, אדום וסגול הנבלעים בירוק ומשלימים אותו לכדי צבע עז.

בכל מקרה, עזבו את כל הדימויים, הפואנטה שלי היא כזו. אין מה לנסות כל הזמן להשוות לעולם או ליצור מדדים אבסלוטיים שלפיהם נוכל למקם את כולם על ציר אחד. כשאת עיוורת צבעים לא תוכלי להחליט איזה חולצה הכי יפה כי הם כולם נראים אותו דבר. לשאוף להשוות את כולם זה חסר תקווה כי יש קריטריונים שאני לא מסוגלת לראות. אי אפשר למספר אנשים, אי אפשר כמעט להשוות אותם מרוב שאנחנו שונים ומורכבים ומה שנחשב אצלך יפה בעיני זוטר לחלוטין.